אם את מפחדת לבוא לבד, אני הבחורה שמחכה לך בשער
למסיבה הקודמת הגעתי בזכות מישהי אחרת שקנתה לי כרטיס. הפעם נרשמתי בעצמי, לשניים. לפני הערב ההוא היו לי שלוש סיבות טובות לא להגיע: אני לא מכירה שם אף אחד, אני לא בקטע של מסיבות, ואני לא רוצה להרגיש לא בנוח. הנה מה שאני יודעת עליהן היום, ומה שהייתי רוצה שמישהי תגיד לי לפני.
הערה מהמארח: רומי הייתה במסיבה הקודמת שלנו, נרשמה לזאת של 20.8, ואז ישבה וכתבה את הטקסט הזה לבנות שמתלבטות. אני מפרסם אותו כי אין לי דרך להגיד את זה טוב ממנה. מכאן זאת היא. (שי)
אני מכירה את הלופ מקרוב. אותם חברים, אותם ברים, אותה שיחה על מי עשה מה בסוף השבוע. זה נעים, זה בטוח, וזאת בדיוק הסיבה שכבר הרבה זמן לא הכרתי אף אחד חדש באמת. בשלב מסוים זה מפסיק להיות מעגל חברים ומתחיל להיות חדר עם דלת סגורה.
למסיבה הקודמת הגעתי בזכות מישהי אחרת שקנתה לי כרטיס, בלי זה כנראה שלא הייתי מגיעה. לפני הערב ההוא חיפשתי סיבה לא ללכת ומצאתי שלוש, וכולן נשמעו לי מצוין באותו רגע.
שלוש הסיבות שאמרתי לעצמי
"אני לא מכירה שם אף אחד"
בדיוק בשביל זה הולכים. אם כולן היו מגיעות עם החבר'ה מהבית, לא היה טעם ללכת. רוב מי שקנה כרטיס למהדורה הראשונה לא הכיר שם אף אחד, וככה הערב בנוי בכוונה.
"אני לא אוהבת מסיבות"
גם אני לא, אם מסיבה בשבילך זה מועדון עם מוזיקה חזקה מדי שאי אפשר לדבר בו. זה בית עם חצר. יש רחבה למי שבא לה לזוז, ויש פינה שקטה שאפשר לסיים בה משפט שלם.
"אני מפחדת שלא יהיה לי נעים"
השתיים הראשונות היו בעיקר תירוצים. זאת שאלה אמיתית, ולכן רוב הטור הזה עליה.
הפחד האמיתי הוא לא מהמסיבה
כשבת אומרת "לא נעים לי לבוא לבד", היא בדרך כלל מתכוונת לשני דברים שונים לגמרי. שווה להפריד ביניהם, כי לכל אחד יש תשובה אחרת.
הראשון הוא חברתי: שאעמוד בפינה עם הטלפון ביד, שאף אחד לא ידבר איתי, שאצא אחרי עשרים דקות ואשלח לחברה הודעה שזה היה נורא. על הפחד הזה עונה הפורמט. במסיבה עם משחקים ומעגל פתיחה את לא זאת שצריכה לגשת ולפתוח שיחה עם זרים. המשחק עושה את זה במקומך.
השני הוא בטיחותי: בית של מישהו שאני לא מכירה, כתובת שמגיעה רק אחרי שנרשמתי, אלכוהול בחינם וגברים שלא פגשתי מעולם. על הפחד הזה שום פורמט לא עונה. עונים עליו אנשים, ומשפט מרגיע באתר לא שווה כלום. אז לא ניסיתי להרגיע את עצמי. בדקתי.
מה בדקתי לפני שהשארתי טלפון
המילה "בטוח" באתר של מי שמוכר את הכרטיס לא הספיקה לי. אז עברתי על רשימה. חלק ממנה בדקתי לפני שהלכתי בפעם הראשונה, וחלק רק אחרי שכבר הייתי שם וידעתי מה נכון לשאול. לקח לי בערך רבע שעה בטלפון, ואת מוזמנת לעשות אותה בעצמך על כל אירוע, לא רק על זה.
הבדיקה שלי, שלב אחרי שלב
- מי מארח, ואפשר למצוא אותו? שי, שם מלא, פנים, אינסטגרם פתוח שאפשר לגלול. חיפשתי אותו לפני שהשארתי טלפון. מארח שאי אפשר למצוא הוא סיבה מספיקה לא ללכת.
- איך משלמים? דרך מורנינג, עם חשבונית על השם שלי. לא ביט למספר פרטי שאני לא מכירה. זה נשמע טכני, וזה אחד הסימנים הכי טובים שיש מאחורה עסק אמיתי ולא מישהו אנונימי.
- מי נכנס? רשימה סגורה. אין כניסה מהרחוב, ואף אחד לא מביא ברגע האחרון חבר שאף אחד לא יודע עליו.
- יש כללי בית כתובים? יש, והם מפורסמים מראש עם אפס סובלנות להטרדה. מי שטורח לכתוב את זה מראש כבר החליט איך הערב שלו נראה.
- יש מישהו פיכח? יש מארח אחד שלא שותה כל הערב, והתפקיד שלו הוא לראות מי עומדת לבד, ולהיות הכתובת אם משהו מרגיש לא טוב.
- למה הכתובת מגיעה רק אחרי הרשמה? זה מה שהכי הטריד אותי, וההסבר החזיק: זה בית פרטי של מישהו. אני לא רוצה שהכתובת של הבית שאני נמצאת בו בלילה תסתובב חופשי ברשת.
- מה קורה אם בא לי ללכת? הולכים. ואם בסוף הערב לא שמחת שהגעת, אומרים ומקבלים את הכסף בחזרה. לא הייתי צריכה את זה, אבל טוב לדעת שזה קיים.
אישה לאישה. בסוף זה מה שמביא בת אחת לערב שהיא כמעט ויתרה עליו.
ואם עדיין לא בא לך לבוא לבד
פה אני נכנסת. בנות נוטות ללכת לכל מקום ביחד, וזה הגיוני לגמרי, אבל "אין לי עם מי" זאת סיבה גרועה לוותר על ערב שאת רוצה להיות בו.
אז ככה עושים את זה: כותבות למארחים בוואטסאפ לפני, ומבקשות לדבר עם בחורה שמגיעה. הם מחברים. אפשר לתאם להיפגש בכניסה ולהיכנס ביחד, ואפשר פשוט לשאול אותה את מה שלא בא לך לשאול את מי שמוכר לך את הכרטיס. אני מגיעה עם עוד אחת, ואם בא לך שנחכה לך בשער, תגידי להם ואני שם. אני זוכרת איך זה להגיע לשער הזה בפעם הראשונה.
ובפעם הבאה זאת תהיי את, שמישהי אחרת כותבת לה לפני.
מה יש שם בפועל
מה שהכי הרגיע אותי בערב הראשון: אין מקום אחד שחייבים להיות בו. יש כמה פינות, ואת בוחרת איפה את, ומתי את עוברת.
ארבע פינות, ואת בוחרת
- הפינה השקטה. יושבים, מדברים, מנשנשים. זה המקום היחיד בערב שאפשר לסיים בו משפט שלם, ושמו אותה בכוונה ליד הפיצה, כדי שאף אחת לא תצטרך לבחור בין לאכול לבין לדבר.
- הרחבה. שנות ה-90 כל הערב עם די-ג'יי. אם בא לך רק לזוז ולא לדבר עם אף אחד, גם זה ערב מוצלח.
- המשחקים. בירה פונג, פליפ-קאפ וקינגז-קאפ. משחק נותן לך קבוצה ותפקיד, כלומר סיבה לדבר עם מישהו בלי להמציא פתיחה. מי שלא שותה משחקת בדיוק אותו דבר על סופט.
- בחוץ. חצר, אוויר, וכמה אנשים שיצאו לנשום. משם יוצאות רוב השיחות שממשיכות אחרי הערב.
לגבי הבר: הוא כלול במחיר והשתייה חופשית, וזה בדיוק המקום להגיד שהבחירה היא שלך. יש מי ששותה ויש מי שלא נוגעת, ויש אופציות בלי אלכוהול כל הערב. אם יש משהו אחד שאני רוצה שתיקחי מפה: תעשי מה שבא לך, לא מה שנדמה לך שמצפים ממך. ערב שצריך לשתות בו כדי להשתלב הוא ערב גרוע, וזה נכון בכל מקום ולא רק פה.
למה דווקא עכשיו
המהדורה הראשונה של הערב הזה נמכרה ב-104 כרטיסים, והגיעו בערך 80 איש. 12 מהם קנו יותר מכרטיס אחד באותה קנייה, כלומר גררו מישהו איתם. אלה לא מספרים ענקיים, וזה בדיוק מה שאהבתי בהם כשעמדתי שם. זאת חצר, לא אצטדיון.
הערב הבא הוא בחמישי 20.8, יש 120 מקומות, והמחיר עולה ב-7.8. אני לא אוהבת דחיפות מומצאת, אז בלי שעון שרץ אחורה על המסך. פשוט יש תאריך שאחריו זה עולה, וערב אחד בחודש. אם הגעת עד לפה, את כבר יודעת מה בא לך.
דיסקו 95 · חמישי 20.8
הוד השרון · דלתות 20:00 · 80 ₪ עד 9.8, מ-10.8 המחיר 90 ₪ · 120 מקומות · הבר, המתלה והפיצה כלולים · הכתובת נשלחת אחרי ההרשמה · 18+.
אני באה ל-20.8 ←
